"גם אם נתחנן על ארבע, מצרים לא רוצה בכלל לייבא גז מישראל” (שלי יחימוביץ’)

"התירוץ המצרי הולך וקורס, אם לא קרס כבר” (יעל כהן פארן)

"הם סיפרו לשרים אגדות ובדיות על כמה מצרים זקוקה לגז שלנו”; "כל האמת על היצוא שלא יהיה, ולמה קריטי לבטל את המתווה הקורס” (מומחי 'שוד הגז’)

כשיש נגדך צונאמי ברשתות החברתיות קשה מאוד להוציא את האמת, אבל הנה האמת עומדת להתרחש:

היום דווח כי התקיימו כל התנאים המתלים בעסקת ייצוא הגז למצרים, ושר האנרגיה יובל שטייניץ חתם על אישור היצוא, שיתחיל בעוד שבועיים.

ותיקי העוקבים כאן בוודאי זוכרים את העלבונות – טענו שאני משקר, שחברות הגז משקרות, שעסקת מצרים היא קונספרציה שתאפשר את העברת מתווה הגז ושהשימוש בסעיף 52 הוא שקרי.

מתנגדי הגז לא פסחו על אף זירה בה השמיצו את הגורמים המקצועיים וכל אחד שחשב אחרת מהם. אין קשר בין הפקת הגז הטבעי ליחסי החוץ של מדינת ישראל, הם אמרו.

1. למרות המאמצים לעצור את מתווה הגז, (ובכך את אפשרויות היצוא), ב-1.1.2020 יחל יצוא גז ישראלי למדינה הערבית הגדולה בעולם. 100 מיליון תושבים חיים במצרים, וישראל הופכת לעוגן משמעותי וחשוב בביטחון האנרגטי המצרי.

2. היצוא למצרים עומד בבסיס של פורום הגז של מזרח הים התיכון, בו חברות לצד ישראל ומצרים גם ירדן, יוון, קפריסין ואיטליה. כולן פועלות יחדיו למיצוי האנרגטי המדהים של האזור – קודם כל לצרכי תושבי האזור, ובהמשך ליצוא לאירופה ולאסיה.

3. סיפור שיתוף הפעולה האזורי (ובייחוד זה המצרי-ישראלי) כבר מהדהד ברחבי העולם: מארה"ב ועד נורבגיה ומדינות המפרץ, מגרמניה ועד אינדונזיה, קוריאה, יפן וסין. בבמות האנרגיה החשובות בעולם מבינים שמה שקורה כאן הוא קצת אחר. לא רק מקור האנרגיה הדומיננטי כיום בצמיחת הביקוש בשל שלל יתרונותיו הכלכליים והסביבתיים – אלא שיתוף פעולה היסטורי ארוך טווח, באזור לא פשוט, שעשוי להרים את האזור למקומות שלא הכרנו בעבר.

אסיים במשפט מרגש שנאמר לי השבוע על ידי חבר מצרי יקר לליבי: "אתה ואני עובדים קשה כדי לפתח אספקת אנרגיה בת-קיימא שתהווה מקור לצמיחה אזורית. צמיחה כלכלית, חברתית וסביבתית”.