בשוליה של עצרת האו"ם שהתקיימה בספטמבר האחרון, נועד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. היה זה המפגש השני בין שני המנהיגים בחודשים האחרונים, הוכחה נוספת להתחזקות מערכת היחסים בין שתי המדינות החולקות מגוון אינטרסים משותפים – ביניהם, שיתוף פעולה אסטרטגי בתחום האנרגיה, שתוצאותיו כבר ניכרות בשטח.

נובל אנרג'י ודלק קידוחים חתמו לאחרונה על הסכמים לרכישת אחזקות בצנרת הגז של בעלת הזיכיון ליצוא גז ממצרים לישראל, הרי היא EMG (Eastern Mediterranean Gas Company). בהמשך לעסקת ייצוא הגז עליה חתמו שותפויות תמר ולוויתן בפברואר 2018 (בה הוסכם על יצוא גז בהיקף של 15 מיליארד דולר לשוק המצרי למשך עשור), מהווים הסכמים אלה התפתחות רצינית ביותר במציאות של אזורינו. ניתן אף לומר שזוהי העסקה המשמעותית הראשונה בין ישראל למצרים מאז הסכם השלום של 1979; קפיצת מדרגה של ממש ביחסים הכלכליים, האסטרטגיים והמדיניים בין המדינות.
ההסכמים הללו, הכוללים גם אפשרות לייצוא עתידי של כמויות גז נוספות מישראל למצרים באמצעות הצינור הפן-ערבי, מצטרפים להסכם ייצוא הגז מתמר למפעלי ים המלח הירדניים, ולעסקת מכירת הגז מלוויתן לחברת החשמל הירדנית. המציאות מוכיחה, אם כן, שיצוא גז טבעי מתחיל לתפוס מקום משמעותי במארג היחסים האסטרטגי של ישראל ומדינות האזור.

הצורך המצרי בגז כחול-לבן

בעשור האחרון, עבר משק האנרגיה במצרים משבר חמור שנבע משילוב גורמים קטלני: קיפאון רב-שנים בפיתוח משק הגז, תנאים מסחריים נחותים, וחוסר יציבות פוליטית. המצב החל להשתפר לאחרונה, א-סיסי הוביל רפורמות רחבות היקף במשק הגז, שכללו ליברליזציה בשוק והעלאת מחירים, והמשטר התייצב. כתוצאה מכך תנאי המסחר השתפרו ומצרים אף החלה שוב לפתח את שדות הגז שלה ולחפש חדשים. בזכות אותן פעולות התגלה מאגר זור הענק. אך כל ההתפתחויות והגילויים הללו אינם מהווים פתרון מספק למחסור.
מצרים מונה כ-100 מיליון תושבים והביקוש לגז טבעי במדינה לצרכי הפקת חשמל עבור התעשייה, משקי הבית והתחבורה הולך וגדל. לעומת זאת, תפוקתם של מאגרי הגז המקומיים הקיימים נמצאת במגמת ירידה. כתוצאה מכך זקוקה מצרים למקורות אספקת גז נוספים עליהם תוכל לסמוך לטווח הארוך, וזה בדיוק המקום בו ישראל יכולה לתת מענה.
לצורך המחשה, הביטו בגרף זה המשקף את תחזיותיה של חברת הייעוץ הבינלאומית Wood Mackenzie להיצע והביקוש של גז טבעי במצרים בין השנים 2000-2040. על פי התחזיות, היצע הגז הטבעי במצרים בשנת 2040 צפוי להיות נמוך מ-20 BCM. הביקוש, לעומת זאת, צפוי להיות גבוה מ-85 BCM. אם נכלול בחישוב גם את שני מתקני ההנזלה המצריים המיועדים ליצוא אך לא מקבלים אספקת גז קבועה כבר מספר שנים בגלל המשבר, צפי הביקוש יעבור גם את ה-100BCM.
כאשר לוקחים בחשבון את הפער הגדול הזה בין ההיצע לביקוש בעשור הבא, האינטרס המצרי להסדיר את ייצוא הגז מישראל הוא ברור. אמנם ההסכם נחתם בין גורמים פרטיים, אבל המנהיגות המצרית בהחלט שבעת רצון, ובצדק. ההסכם לא רק מאפשר הזרמת גז למשק המקומי, הוא נותן למצרים דריסת רגל במשק האנרגיה המזרח תיכוני ואף ממצב אותה כמרכז אנרגיה אזורי.

בונים שיתוף פעולה כלל אזורי

במקביל לשיתוף הפעולה הנבנה בין ישראל לירדן ולמצרים, מצרים גם החלה לפעול מול קפריסין כדי לחבר אליה בעתיד את מאגר הגז הטבעי הקפריסאי 'אפרודיטה'.
על רקע התפתחויות אלה במשק האנרגיה במזרח התיכון ועניינו המוצהר של א-סיסי ביבוא גז למצרים לשם שימוש וייצוא, ישראל ומצרים נמצאות בעמדה חזקה להובלת שיתוף פעולה אנרגטי אזורי.
חתימת ההסכמים האחרונים ממחישה את האינטרס המשותף של שתי המדינות ומעמיקה במידה ניכרת את יחסי השלום ביניהן. ההבנה שמדובר כאן בהרבה יותר מאנרגיה קיימת אף היא בשתי המדינות. גם במצרים וגם בישראל מבינים שעל בסיס האינטרס המשותף מתחילה להבנות כאן פלטפורמה אסטרטגית שיכולה לשרת את כל מדינות האזור לטווח ארוך.