בכל מה שקשור לאקלים ואיכות סביבה, יש דיבורים ויש מעשים, והקשר ביניהם לא בהכרח קיים. תראו למשל את הגרף הזה: בתקופת ממשל טראמפ ירד השימוש בפחם המזהם בשיעור החריף ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. אותי לפחות זה הפתיע, בגלל ההבטחות לשקם את תעשיית הפחם.
אבל שנת 2020 אוטוטו מסתיימת, ועל פי תחזיות ה-IEA (מנהל המידע של מחלקת האנרגיה) היקף השימוש בפחם לייצור חשמל בארה״ב צפוי להיות נמוך ב- 38% משנת 2016. למעשה, בעשור האחרון מעל ל- 100 תחנות כוח פחמיות בארה״ב הוסבו לשימוש בגז או הוחלפו בתחנות כוח גזיות חדישות.
ומה איתנו?
בישראל שואפים לצמצם ויש הרבה דיבורים על אוויר נקי, אבל תחנות הכוח הפחמיות עדיין עובדות חזק. נראה כי שיעור הירידה של השימוש בפחם אצלנו באותה תקופה (2016-2020) יעמוד על 19% בלבד – כלומר הצמצום בשימוש בפחם בארה"ב קורה בקצב כפול מאשר בישראל. זה מפליא במיוחד כי בתקופה הזאת גדלה תפוקת הגז של ישראל ביותר מפי 2.
משרד האנרגיה עושה מאמצים להפחתה של השימוש בפחם, אבל משום מה ברבעון הראשון של השנה ייצור החשמל מפחם בישראל עלה(!) במעל ל- 6.5%. ברבעון השני והשלישי כבר חלה ירידה של 16% בשימוש בפחם לעומת 2019 – אך כדי לעמוד ביעד השנתי שהציב משרד האנרגיה, נדרש ברבעון האחרון להקטין את פעילות התחנות הפחמיות ב- 33% לעומת 2019. את זה ניתן לעשות באמצעות שיטת הפעלה עונתית של תחנות פחמיות (להפעיל אותן רק שבאמת צריך), שיטה שבינתיים חברת חשמל בוחרת שלא להשתמש בה.
כרגע נראה שבתום השנה שיעור הפחם בתמהיל הדלקים לייצור חשמל בישראל יהיה קרוב יותר ל- 27%, ולא יעמוד ביעד שנקבע – 25%. לו היו עוברים לשיטת הפעלה עונתית – שיעור השימוש בפחם השנה היה עומד על 18% בלבד.
תבינו – קיטון כזה בשימוש בפחם היה מביא לירידה דרמטית בפליטות המזהמים סביב חדרה ואשקלון, והיה מגדיל את הכנסות המדינה ב- 350 מיליון שקל, כי המיסוי על גז הרבה יותר גדול מאשר המיסוי על פחם.
אבל כמו שאמרתי – יש מדיניות ויש את מה שקורה בפועל, ולא תמיד יש התאמה בין השניים.
מקורות נתונים לגרף: EIA; רשות החשמל; הערכות האיגוד